לשוב ולראותו

היא קונה מצרכים בסופר בטבריה. ומשלמת במזומן. היא לא רוצה שהקנייה הזו תקפוץ לבעלה בטלפון שלו. והוא יתחיל לשאול שאלות. מבחינתו, היא נוסעת לבקר את אימא שלה ביהוד. עדיף שיחשוב ככה מאשר שיתחיל עם כל החרדות שלו. רק זה חסר לה.

הכבישים ריקים בימים האלה. וככל שהיא מצפינה, הם הופכים לשוממים ממש. המחסום הראשון של הצבא מופיע בצומת מחניים. היא מצדיעה לחיילים, בביטחון, והם נותנים לה לעבור. בינה לבין עצמה החליטה שאף אחד לא יעצור אותה הבוקר, שאם יהיה צורך תפרוץ את אחד המחסומים בכוח, ואולי החיילים חשים בנחישות ה"לא יעזור בית דין" שלה, כי גם בשני המחסומים הבאים הם נותנים לה לעבור. רק במחסום האחרון ממש, בכניסה לקיבוץ, שואל אותה חייל מילואים עם זקן שיבה, לאן, גברת? והיא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, הביתה.

הוא מהנהן ואומר, מחובתי לעדכן אותך שהקיבוץ הוא אזור מלחמה, והכניסה אליו היא באחריותך בלבד.

ואז פותח את השער הצהוב.

שלושה חודשים לא הייתה כאן. שלושה חודשים מאז פינו אותם למלון הדפוק הזה בטבריה.

היא נוסעת לאורך הגדר, לאט, עד הכיכר, ואז פונה ימינה להרחבה.

הבתים דוממים. החניות ריקות. בחלק מהן כבר צמחו עשבים שוטים.

היא חונה בחניה שלהם, מוציאה חלק מהשקיות ונושאת אותן לכיוון הבית. לפני הדלת יש שטיח רגליים שעליו המילה HOME. ועל הדלת, שלט "כאן גרים באהבה" עם השמות של ששת בני המשפחה. היא מביטה בהם כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. ואז פותחת את הדלת.

*

יש רעש של מים זורמים במקלחת. זה הדבר הראשון שהיא שומעת כשהיא נכנסת.

כנראה שבהיסטריה של הפינוי מישהו השאיר את המים זורמים, היא חושבת.

אבל אז, היא שומעת מישהו שר.

היא מניחה את השקיות על הרצפה ומתקרבת, צעד זהיר אחרי צעד זהיר, למקור הצלילים.

זה קול של גבר, אין ספק. גבר שר אצלה באמבטיה.

היא מצמידה את האוזן לדלת כדי לשמוע טוב יותר מה הוא שר שם. את הגשם תן רק בעיתו ובאביב  פזר לנו פרחים ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. זה מה שהוא שר.

אז יש לנו עסק עם חובב שלמה ארצי, היא חושבת. כבר יותר משועשעת מאשר מפוחדת. היא מתלבטת רגע אם לפרוץ לחדר האמבטיה ולהעיף אותו לכל הרוחות אבל אז חושבת שבכל זאת אנשים על הקצה עכשיו ואי אפשר לדעת איך הוא יגיב, אפילו אם הוא חובב-שלמה. והולכת להביא את שאר השקיות עם המצרכים מהבגאז'.

עד שהוא יוצא מהאמבטיה – החובב-שלמה חובב גם מקלחות ארוכות, מסתבר - היא כבר מספיקה להעמיד שני סירים מתוך הארבעה שתכננה להעמיד.

הוא עומד באמצע הסלון, נוטף, כשרק מגבת לגופו - השרירי, היא מבחינה - ובוהה בה.

מה אתה עומד ככה? היא נוזפת בו, לך תתלבש. וכשהיא רואה שהוא ממשיך לעמוד נטוע במקומו, מוסיפה, קדימה.

תשמעי, גברת, הוא אומר, אני ממש מצטער. אני מהפלוגה פה, של המילואימניקים. והמקלחות שלנו זה מקלחות שדה, אין מים חמים, וחורף עכשיו  –

חדל קשקשת, היא עוצרת אותו. קודם שים על עצמך משהו, ואז תספר לי סיפורים.

*

במלון התחילה ללכת לפילאטיס. פעם ביום. בשביל להרגיש יותר טוב עם הגוף שלה. ועכשיו כשהגבר הזה מתבונן בה מאחורה, מבשלת, היא מודה על זה.

מדי פעם, תוך כדי השיחה שלהם, היא מסתובבת מהכיריים אליו ורואה שהוא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אישה. היא שכחה כבר איך זה מרגיש. בעלה נובל לו לאיטו מאז שהתחילה המלחמה, יושב ורואה חדשות בימים. ובלילות צועק מתוך שינה את כל הזיכרונות שלו מלבנון השנייה. היא כבר מכירה את רובם בעל פה ולפעמים היא רוצה לזעוק יחד אתו. אש! אש! הותקלנו מימין!

יש לו קטע עם מקלחות, מסביר לה שי - ככה קוראים למילואימניק – זאת אומרת, אין לו בעיה לישון בשק שינה ואין לו בעיה לא לצאת הביתה ואין לו בעיה שרוב החבר'ה בפלוגה צעירים ממנו ואין לו בעיה עם זה שחיזבאללה יורה בכינון ישיר על העמדות שלהם והוא יכול למות בכל רגע בעצם – אבל לא להתקלח כמו בן אדם? זה גומר אותו. אז בוקר אחד, אחרי המשמרת, הוא עבר מבית לבית בהרחבה עד שמצא את המפתח מתחת לבלטה אצלם, וזהו, מאז הוא מגיע לכאן פעם בכמה ימים. רק הוא, ברור. הוא לא סיפר על זה ולא יספר על זה לאף אחד. ואם זה בעייתי מבחינתה, כמובן שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא מתקלח אצלה.

וואלה, היא אומרת. בלי לחרוץ את דינו, אם זו הפעם אחרונה שלו או לא.

ומזליפה שמן זית על הפרוסות הדקות של תפוחי האדמה.

ומכניסה אותן לתנור. 

הוא עוקב במבטו אחרי ההתכופפות שלה, היא מרגישה את זה.

אבל מה...מה את עושה פה? הוא מתעניין. אתם לא אמורים להיות במלון או משהו?

והיא עונה, בלי להסתובב אליו, שיש לה קטע עם לבשל במטבח שלה, זאת אומרת, אין לה בעיה עם זה שכל הילדים עליהם במלון ואין לה בעיה עם זה שהמלון עולֵב ואין לה בעיה עם זה שאף אחד לא יודע מתי זה ייגמר ואין לה בעיה עם זה שבעלה פוטר ולה קיצצו במשרה והם עשו מינוי לאפליקציה כזו שאמורה להוציא אותם מהאוברדרפט וכל קנייה של כל אחד מהם חשופה לשני, ואין לה בעיה עם זה שאפילו בגד אחד לא קנתה לעצמה מאז שהתחילה המלחמה, כי לא בא לה על ההערות שלו, והיא מסתובבת עם הטייטס הזה כל הזמן – אבל לא לבשל במטבח שלה? זה גומר אותה. אז בוקר אחד, כלומר הבוקר, היא החליטה שהיא חוזרת לבית שלה, לבשל. ואף אחד לא יעצור אותה.

וואלה, הוא משיב לה. ואומר גם, אחלה טייטס.

והיא מסמיקה מבפנים ואומרת, תודה.

בום חזק מרעיד לפתע את קירות הבית. ולפני שהיא מספיקה לזוז הוא מרגיע –

של כוחותינו.

והיא שואלת, אתה בטוח?

והוא מניח כפות ידיים גדולות על האי שבמטבח ואומר, אחרי שלושה חודשים אתה כבר מבדיל.

והיא אומרת או קיי, סומכת עליך, ומפנה אליו את הגב. וממשיכה לבזוק פטרוזיליה על הטחינה.

והוא אומר, טוב, נראה לי ש...אני אזוז.

אבל לא זז. היא רואה את ההשתקפות שלו בדלת הזכוכית של התנור ויודעת שהוא לא זז אפילו מילימטר.

אז היא מסתובבת אליו ואומרת, נראה לך, חייל? האוכל עוד לא מוכן.

והוא מחייך ומתרווח קצת בכיסא ושואל, אני יכול לעזור במשהו, המפקדת?

והיא חושבת, יפה שהוא מציע, ואומרת, תמשיך לבדר אותי. זה מספיק.

*

וכעבור שעה קלה היא מגישה לשולחן פטריות ממולאות באגוזי פקאן קצוצים ותפוחי אדמה חתוכים דק-דק ואפויים בתנור עם טימין ועוף במרינדה ופרגיות צרובות על הפלאנצ'ה וכדורי קבב בטחינה ובאבא גנוש בטחינה וסלט חסה וסלט ירקות ומוזגת גם יין אדום לשתי כוסות יין והם עושים לחיים ומסתכלים בעיניים ונועצים מזלגות וחותכים את האוויר בסכינים וטורפים, בלי להחליף מילה, מנה אחרי מנה אחרי מנה ולפעמים שתיים בבת אחת, והיא מתענגת על זה שהוא מתענג, לא פחות, ואולי קצת יותר, ממה שהיא מתענגת בעצמה, וכשהכול נגמר יוצאת משניהם אנחה כזו, של אחרי, והוא צוחק לעצמו, והיא אומרת, מה מצחיק, והוא אומר, בא לי פתאום משפט של תוכניות ריאליטי, והוא אומרת, מה? שהאוכל שלך מנחם. והיא אומרת, תודה. זה אומר שאני עוברת לשלב הבא? והוא צוחק שוב והיא חושבת, מתי בפעם האחרונה הצליחה להצחיק גבר, והוא שואל: סיגריה? ולמרות שהיא לא מעשנת כבר שנים כי בעלה מפחד שהיא תמות מסרטן כמו אימא שלו והוא יישאר לבד עם הילדים, היא אומרת כן, והם יוצאים לגינה לעשן.

הם מתיישבים על הכיסאות-קש והוא מתכופף אליה כדי להדליק לה את הסיגריה ומאהיל בכפות ידיו על המצית כדי שהלהבה לא תכבה, ותוך כדי כך פרק האצבע שלו נוגעת בשלה. ונדמה לה, היא לא בטוחה, שהוא משתהה על המגע שנייה אחת יותר ממה שצריך.

היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה. ורק אז מבחינה שהגינה נראית מטופחת מדי בשביל גינה שלא טיפלו בה שלושה חודשים. השיחים גזומים. הערוגות חפורות היטב. הפרחים פורחים. הדשא לא צומח פרא. ומישהו ניכש את העשבים השוטים.

מקווה שזה בסדר שסידרתי פה קצת, הוא אומר. אני... גנן באזרחות.

אחלה גנן, היא מתפעלת. וחושבת, זה מסביר את כפות הידיים הגדולות, הגסות האלה שלו. ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שלה. וחושבת, איך מתאים, לעשן עכשיו. ושואלת – אז מי מתפעל את העסק עכשיו, כשאתה כאן?

השותף שלי, הוא אומר. וגם אשתי עוזרת, עם כל ההנהלת חשבונות.

וואלה, היא אומרת. ורוח קרה שמגיעה מלבנון מעבירה בה צמרמורת פתאום ומזכירה לה שבעצם, כל דקה שהיא נשארת פה, על הגבול, מגדילה את הסיכון שלה להיפגע.

אז היא מועכת את הסיגריה שלה במאפרה, למרות שהספיקה לעשן רק חצי ממנה, ואומרת, בלי להסתכל עליו, אני צריכה לזוז עוד מעט, ובטח גם אתה. והוא מהנהן באיטיות, ומועך גם גם את שלו, ושניהם קמים וחוזרים לתוך הבית, והוא שואל אם היא צריכה עזרה, לארגן הכול, והיא אומרת בקול הכי גאה שלה, לא. והוא הולך למקלחת לאסוף את הדברים שלו, והיא פונה למטבח ומסובבת אליו את הגב ומתחילה להכניס את האוכל שבסירים לקופסאות פלסטיק אבל לא מספיקה הרבה כי פתאום הוא שואל אותה, והקול שלו קרוב-קרוב מאחוריה, אז זה בסדר?

והיא מסתובבת אליו והוא עומד כל כך סמוך אליה, שלרגע היא חוששת שהוא מתכוון לשאול אם זה בסדר לנשק אותה. אבל הוא ממהר להבהיר, זה בסדר שאני אתקלח כאן מדי פעם?

והיא פולטת אוויר בהקלה ומהנהנת בראשה באיטיות לחיוב.

תודה, הוא אומר, עיניו בעיניה, תודה על הכול, אין עליך, באמת.

והיא אומרת, בבקשה, וחושבת, רק שלא יחבק אותי, רק שלא יחבק אותי.

והוא לא מחבק אותה, רק מצמיד כפותיו זו לזו בהוקרה וסב על עקביו. והולך.

*

ובדרך חזרה היא מאטה-מאוד בסיבובים של הירידה לצומת, כדי שהאוכל לא יתערבב יותר מדי בקופסאות, וגם, למען האמת, כדי להאריך עוד טיפה את הנסיעה, השקדיות פורחות בצידי הדרך בלבן משגע, והחרמון מושלג, לא רק בקצה, גם במדרונות, וריח טוב כזה של אדמה תחוחה, רטובה, אחרי הגשם, נכנס דרך החלון הפתוח שלה, ושיר מתחיל להתגלגל לה על הלשון, המילים מתנגנות על שפתיה בשקט בהתחלה, במעין המהום, אבל לאט לאט היא מתחילה לשיר בקול, בגאון –

בעלה מתקשר, היא רואה את השם שלו על צג הטלפון, אבל לא עונה, ולא עונה גם בפעם השנייה שהוא מתקשר, היא רוצה לשיר עכשיו, זה מה שהיא רוצה, היא רוצה לשיר, שכל העולם ישמע –

את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.