78:77

77'

הסלון שלנו מלא אנשים. כל השכנים באו אלינו כי רק לנו יש טלוויזיה צבעונית. על השולחן הקטן במרכז הסלון יש צלחות עם פיצוחים. ובקבוקי בירה. אני ילד, אולי בן שבע. אולי בן שמונה. בכל אופן מספיק קטן כדי להשתחל ברווח שבין מושב של כיסא לרצפה. מכבי תל אביב משחקת בגמר גביע אירופה לכדורסל נגד מובילג'ירג'י וארזה. האיטלקים יותר גבוהים, יותר חזקים, ויותר מנוסים במעמדים כאלה. אבל המשחק צמוד. כל כך צמוד שהצלחות עם הפיצוחים מתרוקנות כבר במחצית. ואימא שלי צריכה למלא אותן מחדש. כל כך צמוד שאבא שלי לא יכול לשבת יותר מרוב מתח והוא קם ומתהלך בסלון עם היד על החזה וממלמל שהלב שלו לא יעמוד בזה, הלב שלו לא יעמוד בזה.

כשדינו מנגין קולע סל ומצמצם את הפער בין הקבוצות לנקודה אחת בלבד, הלב של אבא שלי באמת לא עומד בזה. והוא קורס על הרצפה. יש מהומה שלמה. כולם צועקים, מתרוצצים. יעקב מהדירה ממול, שהיה חובש בגולני, מנסה לעשות לאבא שלי החייאה. חנן מהקומה השלישית מתקשר להזעיק אמבולנס. כשהאמבולנס מגיע אימא שלי אומרת שאני לא יכול לנסוע איתם לבית החולים. שאני צריך להישאר בבית. וככה, אני נשאר בסלון שהתרוקן מכל האורחים, ורואה לבדי את מכבי תל אביב מנצחת את מובילג'ירג'י וארזה 78:77 ואת טל ברודי מניף את הגביע.

'78

הסלון שלנו שוב מלא אנשים. כל השכנים באו אלינו כי רק לנו יש טלוויזיה צבעונית. על השולחן הקטן במרכז הסלון אין צלחת עם פיצוחים כי אבא שלי חייב לשמור על הכולסטרול שלו. במקום זה, יש מגש גדול עם ירקות חתוכים ומטבלים. אני עדיין ילד. אבל כבר לא יכול להשתחל ברווח שבין המושב של הכיסא לרצפה. ישראל ומצרים עומדות לחתום על הסכם שלום היסטורי. ויש שידור ישיר מטקס החתימה בקמפ דיוויד. המבוגרים מתווכחים. יעקב מהדירה ממול אומר שהכול הצגה אחת גדולה. ושאי אפשר לסמוך על מילה של ערבים. חנן מהקומה השלישית אומר שארצות הברית היא האימפריה הרומית של העידן המודרני ובגין לא יכול ללכת איתם ראש בראש. אבא שלי, שנלחם נגד המצרים בשתי מלחמות, לא אומר מילה. אבל כשבגין, סאדאת, וג'ימי קרטר מניחים כפות ידיים זו על זו ללחיצה משותפת, הוא קם, מתחיל להתהלך בסלון, ומתנשם בכבדות עם היד על החזה. כולם נושאים אליו עיניים בחשש. כולם זוכרים איך זה נגמר בפעם הקודמת. אבל במקום לצנוח על הרצפה אבא שלי מתחיל כעבור רגע לבכות. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה לפני כן. הבכי שלו מוזר כזה, שקט. הדמעות ניגרות לו מהעיניים אחת אחרי השנייה כאילו שהן טיפות זיעה, ולפתע הוא ניגש אלי, מתכופף עד שהוא בגובה שלי ותופס את הפנים שלי בשתי כפות הידיים שלו, ואומר: נכון הבטחתי לך, ילד? נכון הבטחתי לך שעד שתגדל כבר לא יהיו מלחמות?